רשימה

מיטל: אורית את מביאה פשטידה, סבבה?

אורית: אין בעיה, אני אכין גם סלט.

מיטל: יופי מעולה. אורי.. אתה שני בקבוקי שתייה..

אורי: אוקיי

מיטל: אילן.. אתה מביא פיצוחים

אילן: (צוחק) רק לא פיצוחים

מיטל: מה הבעיה?

אילן: (צוחק במבוכה) אני אוכל אותם..

מיטל: אתה רוצה להביא משהו אחר?

אילן: אפשר סכו"ם?

מיטל: אוקי.. אילן סכו"ם (רושמת).. רוית את יכולה להביא פיצוחים?

רוית: כן

מיטל: יופי… יופי…

_________________________

-אני לא מבין אותך אחי.. נשבע לך שאני לא מבין אותך אחי. זה מה שאתה רוצה, כל החיים להתקע בבית? באמת, בתור אח אני אומר לך, למה אתה לא עושה כלום עם החיים שלך? אני אחרי שהשתחררתי עבדתי כמה חודשים, חסכתי לטיול הגדול וואלה… יצאתי לטיול ניקיתי ת'ראש, חזרתי.. עבדתי, למדתי, עזבתי ת'בית. את כל זה עשיתי בשנתיים ומה אתה?

-מה אני?

-אתה כבר שנתיים תקוע בבית, ושמע זה לא שאישית כזה אכפת לי, תעשה מה שאתה רוצה אתה יודע, אבל אמא לא מפסיקה להתקשר אליי ולנג'ס לי "תדבר עם אילן, תגיד לאילן משהו".. ומה איתך.. הבנתי שחוץ מלפגישות של אכלנים אנונימיים אתה לא יוצא מהבית.

-נכון, אתה יודע כמה קושי נפשי זה שואב ממני? כל פגישה כזאת.. בפגישה האחרונה הם החליטו לארגן ארוחת ערב, לא הבנתי למה כי כולנו אכלנים אנונימיים והם אפילו יותר שמנים ממני אז ארוחת ערב זה הדבר האחרון שהם צריכים.. בכל מקרה מה לעשות, הם אוהבים אוכל..

-(צוחק)

-אז הם עשו רשימה, מיטל הזונה הזאת, סתם אחת שתלטנית, אמרה לי שאני צריך להביא פיצוחים.. אז אמרתי לה שאני לא יכול להביא פיצוחים כי אני אוכל אותם לפני.. אני לא יודע למה אמרתי את זה, חשבתי שזה יצחיק אותם.. לפעמים אני בא עם בדיחות כאלה שאני יורד על עצמי והם צוחקים.. בכל מקרה אף אחד לא צחק והרגשתי מושפל..

-אוקיי…

-שאלתי אם אפשר להביא סכו"ם, אתה יודע, לצחוק על עצמי כאילו רק משהו לא-אכיל אני יכול להביא.. ומיטל הסתומה אומרת לי סבבה.. רציתי למות שמה במקום..

-אילן אני מתחיל לדאוג לך..

-אסף עזוב אותי, זה שאתה נוקב בשם הפרטי שלי רק הופך אותך לטרחן נוראי

-מה שתגיד

-עוף לי מהחדר

*אסף הולך לחדר שלו, מפעיל את המחשב, נכנס לפייסבוק*

אור: מה קורה? (:

אסף: לא משהו..

אור: למה?

אסף: סתם.. בעיות במשפחה

אור: תרצה לשתף? אני אשמח לשמוע.. או לקרוא יותר נכון לומר.. חח

אסף: אח שלי.. יש לו קצת בעיות..

אור: מה זאת אומרת?

אסף: עזבי, אני מעדיף לא להרחיב

אור: או קיי…

_____

אור: וואי, אסף הזה..

נופר: מה איתו?

אור: הוא משגע אותי…

נופר: ידוע, גם שמעי.. עם איך שהוא נראה..

אור: איזה מעלף הוא אה?

נופר: חופשי

אור: קיצר לא יודעת.. יש לו בעיות במשפחה.. כל מיני דברים.. משהו עם אח שלו.. והוא לא מוכן לספר לי

נופר: חח מסתורי אה?

אור: לגמרי.. ות'אמת זה רק עושה לי את זה יותר חח.. אני מתה לגלות את כל הסודות שלו

נופר: כה.. מעניין אם גם אח שלו חתיך

מודעות פרסומת

קשר גנטי

אבא שלי פעם סיפר לי משהו שאני לא אשכח לעולם. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. זה היה קיץ, ישבנו במרפסת הקטנה והמצ'וקמקת בדירה של אחותו ביפו. צפינו ברחובות השוקקים, אנשים מדי פעם עברו בבגד ים.

בדרך כלל לא יוצא לי לשבת ולדבר עם אבא שלי. הוא אדם מסוגר כזה, שקול, מסוג האנשים שמדברים לאט, ממתינים בין מילה למילה, ולא בהכרח כי הם צריכים לחשוב על ניסוח הולם, אלא סתם ככה, כנראה חשיבה איטית. כשהייתי נער לא יכולתי לסבול אותו בגלל זה, התביישתי בו, בהלך רוחו הארכאי, בטעם המוזיקלי המיושן שלו, בלבושו המחויט והרשמי מדי. כעסתי עליו שהוא לא דומה יותר לאבא של שמעון, שישב מול הטלוויזיה, פיצח גרעינים, הכניס אותי לעולם של הכדורגל ובגיל מאוחר יותר חילק בשפע טיפים להצלחה עם בנות המין היפה.

באותו יום בו אבא שלי סיפר לי משהו שלא אשכח לעולם, ישבנו במרפסת, רק שנינו, ושתקנו. הוא כחכח והתבוננתי בו בעודו מעיין בעיתון המקומי. התבוננתי בשיערו הדליל שהונח על פדחתו מאופן מכמיר לב, התבוננתי בעיניו המצומצמות מהשמש, בשפתיו המכורכמות כמעה. לא רציתי אותו בתור אבא.

הייתי בן 14, והוא בן 50, ההזדקנות המואצת שלו העבירה בי פחד משתק.

"אורי"

הוא פנה אליי, או שדמיינתי? לא ידעתי בוודאות.

"כן?"

"זה סיפור ארוך, אז אתחיל בשורה התחתונה. אני לא אביך הביולוגי. למעשה, אתה אחיו של שמעון חברך הטוב, ואביו- הוא למעשה אביך. לגבי אמא אין לך מה לדאוג, אתה פרי רחמה"

"מה זאת אומרת?"

שמחה ניצתה בליבי, אמנם חשתי שעולמי התערער, אך במובנים רבים אחרים חלומותיי התגשמו. הייתי בן 14, הבנתי טוב מאוד למה אבי התכוון. הבנתי שאמא שלי הלכה ושכבה עם אבא של שמעון. ובכל זאת, לא היה בי זעם כלפיה.

הייתה בי שמחה כנה ואמיתית, אולי הרגע המזוקק ביותר של אושר שחוויתי עד אז.

"אתה ילד גדול, אני בטוח שאתה לא זקוק להסברים נוספים"

המשכנו לשתוק.

עשרים שנה לאחר מכן, שמעון לקה במחלה סופנית והיה זקוק באופן בהול להשתלת רקמות. מאחר ואנחנו חצי-אחים, ולשנינו יש מטען גנטי דומה- היוויתי תורם פוטנציאלי. התנדבתי בשמחה, אולם תוצאות הבדיקות הכו אותי בהלם. גיליתי שאין בנינו קשר גנטי ולו זעום ביותר.

כשביקרתי את הוריי גנבתי שיערה מחדר השינה, ממיטתו של אבי. היה קל לדעת שזו שיערתו של אבי ולא שיערתה של אמי, כיוון שאמי נהגה לצבוע את שיערה בצבע אדום זרחני עד יום מותה.

בדיקות הדי-אנ-אי העלו ממצאים ברורים. אני בנו.

מצבו של אבי התדרדר בחודשיים שחלפו מאז לקחתי את אותה שיערה מהכר, והוא הועבר לבית אבות, למחלקה הסיעודית.

מיד סרתי לבית האבות, לבאר את עברי.

"אבא, איך אתה מרגיש?"

"יכול להיות יותר טוב"

"אני חייב לדבר איתך על משהו. אתה זוכר את היום הזה במרפסת בדירה של אחותך עליה השלום? אתה זוכר מה סיפרת לי?"

-"ודאי"

-"למה שיקרת לי?"

-"אה… אז עכשיו אתה יודע? תיארתי לעצמי שתגלה במוקדם או במאוחר"

-"אני לא מבין למה"

-"תחשוב."

-"רמז?"

-"הסלידה שלך, לא הסתרת אותה מי יודע מה טוב"

-"אני עדיין לא מצליח להבין את הקשר"

-"ידעתי שיוטב לך לגלות, כביכול, שאין בנינו קשר דם."

שתקתי.

-"וצדקתי, אתה יודע שצדקתי"

חייה כסצנות

הבעיה שלה הייתה שהיא לא הצליחה להפסיק לדמיין את החיים שלה כרצף של סצנות, סצנות שלא מרכיבות את האידיאל המושלם, אלא סוג של עליבות אפרורית, אדם סוג ב'. היא לא הסתכלה על עצמה בתור אדם, שרית, אלא בתור "שרית עובדת כמוקדנית", "שרית סובלת מעודף משקל" "לשרית אין בן זוג". היא ידעה שבעיקר הסעיף של עודף המשקל מפריע לה, ונכון שגם היותה מוקדנית והיעדר בן הזוג אינם מוסיפים חן- ועם זאת יש לומר שקריטריון המשקל הוא זה שהפך, בעיניה, את הסצנה-כולה לכה טרגית. במידה והייתה רזה, הסצנה הטרגית תמיד יכלה להמיר עצמה לסצנת-הלפני בקומדיה רומנטית טיפשית כלשהי. הבחורה הרזונת עם המשהו-היפה-בפנים, שעובדת כמוקדנית בחדר הומה-אדם. או אז, הרבה יותר קל להימלט מהמצב האפרורי אל איזשהו אידיאל קסום. היא רק צריכה לגלות את הדבר הנכון, או לפגוש את האדם הנכון, ואז היא תהפוך לאישה מהממת עם מטרה ותכלית. אך אם מדובר בעודף משקל, הרי שאידיאל כזה של מהממות עם תכלית, פשוט לא יוכל להתרחש. לכן- שרית ידעה שעודף המשקל הוא זה שמונע מחייה להפוך לגרסא האפורה של "הלפני" בקומדיה-רומנטית זולה, והיא ניסתה שוב ושוב דיאטות קשות ומשונות. בייחוד התמידה בספירת נקודות בשומרי משקל, אך שרית האומללה לעולם לא הצליחה להעלים את עודף המשקל במלואו, ובשלב מסוים תמיד החזירה את כל אשר ירדה, וזאת בעמל רב בהליכות עם חברתה חגית ובשיעורי היוגה.

הלחימה בעזה בראי ציניות מרדנית מעייפת

-"אסף אין מצב שאתה הולך ככה, אתה חייב להתקשר אליו."
-"אין מצב שהוא יסכים…"
-"אתה חייב לפחות לנסות."
-"טוב…"

*אסף מוציא מהכיס את הפלאפון שלו, מחייג*

**

-"הלו?"
-"היי, זה אסף"
-"אה אסף מה קורה? זמנים קשים אה?"
-"כן.. תשמע.. לגבי זה"
-"מה?"
-"אני לא יכול להגיע למשמרת היום.. חבר שלי אלעד היה בעזה.. פצוע קשה, הולכים לבקר אותו"
-"אני מצטער לשמוע. "
-"כן.. מצטער שאני מודיע רק שעתיים לפני"
-"תראה.. המצב קשה לכולנו אבל אתה לא יכול לבטל לי משמרת בהתראה של שעתיים."
-"אני יודע.. אבל.." *
*קוטע אותו* -"הייתי אומר שתמצא מחליף אבל אתה יודע שאנחנו קצרים בעובדים בתקופה האחרונה"
-"כן אני יודע.."
-"אולי אני אשחרר אותך מוקדם, נראה אם זה יתאפשר"
-"טוב.."
-"אפשר לסמוך עליך. אתה יודע שהמצב קשה לכולנו"

** סיום שיחה **

-"אמרתי לך שהייתי צריך להגיד לו שהוא מת."